למשפחת תל..<br>אתר זה פתח בפניי צוהר לחייו של אדם נפלא זה, על קיומו של אישיות עצומה כמו שלמה תל לא יצא לי להתוודע אלא רק כאשר נכנסתי לכאן, ליבי עימכם על אובדנכם ועל אובדן האומה בכך שאיבדנו איש שכולות ועיתונאי משכמו ומעלה, חזקו ואמצו בעבודתכם להנצחת שמו, ישר כוח על הרוח הנושבת במפרשיכם עד כה.<br>אני מוקיר את מעשיכם ויותר מכל מצדיע ומרכין ראש לפני אביכם ז''ל .... <br>נעם שרעבי פתח תקווה (תלמיד י''ב)

לשלמה,מילים-זה מה שאני לא מצליח למצוא

ואפילו לא הכרתיו ולאיש התוודעתי רק היום באתר וכאילו הכרתיו שנים רבות ונדמה, שאבדתי את אחד החברים היקרים כך אני חש, כמו מדבר אלי מבין המילים והשורות באתר הדומם ולי צער אחד גדול נוסף, חבל שלא הכרתיו בחייו ואני מצר על האבדה ומתגעגע יחד עימכם.

אחרי הרבה הרבה זמן נכנסתי לאתר לזכרך וליבי נצבט.<br>סימנת דבר חשוב בחיי, בעברי, במקצועי, שהרי 9 שנים זה זמן ארוך, גדלתי בקשר ישיר, שם התבגרתי ומשם המשכתי. לא אשכך אותך ואת שנהגת בי/בנו עובדיך תמיד כמשפחה בצער אלונה זוהר

חרוט בזיכרון...

ב-1976 שמעתי שיש עבודה באיזה עיתון חדש והגעתי לרחוב הנטקה לבדוק אם אפשר להשתלב. הייתי תיכוניסט ארוך שיער עם ג'ינס מרופט, והג'וב שהוצע לי היה לא רע: לקחת 1000 גיליונות של העיתון הזה, שהשתרע על שני דפים, לקפל אותם ולהשחיל אותם לתוך תיבות דואר בשכונה שאבחר. שיתפתי גם את אחי ועוד שני חברים, וביחד השתלטנו על רוב רחובות הכרמל. המטען היה די כבד, אז הכרחנו את אבא שלי להסיע אותנו לכל מיני נקודות מפתח, שם פרקנו את העיתונים, ומשם התרוצצנו מבית לבית, מתיבה אחת לבאה בתור. כן, כך התחיל הקשר שלי עם עולם העיתונות. בדרך הקשה.<br>המפנה הגיע כאשר אחד השכנים שלי שמע שאני עובד בעיתון (!) וביקש ממני טובה - להכניס לשם ידיעה על בעיות החנייה ברחוב הביכורים, בתקווה שבעירייה יקראו ומיד יתקנו את המעוות. העברתי את הידיעה, אחר-כך העברתי עוד כמה, ומרגע שראיתי את שמי מודפס בעיתון, הבנתי שבתחום הזה אני רוצה לעסוק כל חיי. נדבקתי בחיידק.<br>אבל זה לא היה פשוט. עדיין היה השירות הצבאי לפניי, ואחריו, בתור בן בכור, יועדתי במשפחה להיות ממשיך הדרך של אבי, שהחזיק בסוכנות ביטוח משגשגת.<br>עם תום השירות הצבאי, באוגוסט 1980, הגעתי חפוי ראש למשרדים של אבא ברחוב המגינים, לבוש בחליפה ומגולח. מכרתי ביטוח חיים (ראשון ואחרון) לשליח הערבי שהביא לנו משלוח מהמכולת (ואחר-כך רדף אחרי במשך שנים עם כל מיני תביעות לפיצויים, והתעלם מהעובדה המעציבה שכל עוד הוא בחיים יקשה עליי לשלם לו - סיפור אמיתי לחלוטין, לצערי) - וביום השלישי ניצלתי כמה דקות בהן נותרתי לבד במשרד כדי לטלפן למוטקה לבנון ולבקש ממנו להציל אותי. מוטקה אמר שהוא חייב לדבר עם שלמה, ואחר-כך הזמין אותי לקפוץ ולסכם דברים.<br>שלמה תל היה המנהל ואיתו סגרו תנאים ומחירים. הכרנו עוד מתקופת רח' הנטקה (עכשיו הם כבר היו ברח' החלוץ מעל קלוז'ני), אבל הפגישה המחודשת היתה מחממת-לב. הרגשתי כמו בן אובד שחוזר לחיק משפחתו. שלמה ומוטקה קיבלו אותי בזרועות פתוחות, נתנו לי יד חופשית לעשות את מה שאני מבין לנכון, וגיבוי מלא בכל אשר אפנה.<br>כך נולד המדור המיתולוגי ''ראש קטן'', שבגללו עד היום כל מיני אנשים בכל מיני מקומות עוצרים אותי בהשתאות ושואלים אותי בהשתאות אם אני זה אני. זה היה מדור שהוא עיתון בתוך עיתון (בהתחלה ארבעה עמודים), פורץ דרך, פורץ מסגרות, חצוף, ממזרי, שנתן במה חופשית לכל מי שהיה לו משהו (חצוף, מצחיק ואמיתי) לומר. שלמה תמך והאמין בי גם כאשר הגיעו מחאות חריפות מצד קוראים מסוימים מאוד, וגם מאוחר יותר כאשר אנשי ''הארץ'' נכנסו כשותפים ומאוד לא אהבו את החופש המוגזם לטענתם שהוא נותן לי ולחברים הרבים שעזרו לי במשימה השבועית הזו. וזה גם המקום להזכיר לטובה את בנו של שלמה, אבי תל, שסייע בצילום, ברעיונות, בכתיבה ובתמיכה רבה.<br>שלמה תל היה איתי נדיב, הוגן והגון עד מאוד. הוא נתן בי אמון מלא, וכבש את לבי. הרגשתי שם בבית. הרבה יותר מאשר במשרדים של אבא שלי. הוא היה עבורי הן מורה דרך, והן אב רוחני. הייתי יושב אצלו שעות, והשיחות היו גולשות מדיבורים על המדור ועל העיתון (כן, די מהר גם הפכתי לכתב המגזין של ''כלבו'') לדיבורים על נושאים אחרים, עיצות והכוונות. בחוכמתו הרבה הוא ניווט וניתב אותי למסלולים הנכונים. הוא גם תמך מכל הלב ובנדיבות בלהקת הרוק שלי, ''קילר הלוהטת'', ואיפשר לנו לערוך חזרות בלילות בבניין של ''כלבו'', מימן חלק מההקלטות, וסייע בכל הנדרש.<br>ב-1985 עזבתי את ''כלבו'' ואת ישראל, ונסעתי ללונדון כשליח ''קול ישראל'' לחמש שנים. הקשר נשמר. כאשר שלמה וביאנקה הגיעו ללונדון הם התקשרו, ומיהרתי לקפוץ לפגוש אותם, להתעדכן ולספר. משפחתי דאגה לשלוח לי בכל שבוע את העיתון, ואני פרסמתי מדי פעם חוויות מאנגליה במדורו של מיכה מרגלית. <br>ב-1990 חזרתי ארצה והשתלבתי ב''ידיעות תקשורת''. זה לא מנע ממני להמשיך לראות את ''כלבו'' כבסיס השיגור שלי, ולמרות השינויים הרבים שחלו בו מבחינה אנושית, המשכתי לחוש קירבה.<br>בשנת 2000 נפגשתי עם שלמה כמה פעמים במסגרת כתיבת ספר אודות תולדות העיתונות והפירסום בחיפה. נעזרתי בשלמה, ותוך כדי עידכונים בפיסות היסטוריה כלליות של שני ענפים מרתקים אלה, הוא סיפר לי על חייו האישיים ועל דרכו המדהימה בשני התחומים הללו. הרגשתי שהוא שווה הרבה יותר מאשר פרק אחד בספר שהזמין אצלי אדם אחר. הרגשתי שהוא שווה ספר שלם. הפגישות המחודשות הללו שוב העניקו לי את התחושה החמימה, הכמו-משפחתית, והצטערתי שאני כבר לא עובד אצלו, בשבילו, איתו.<br>בחלק ממה שסיפר לי על עצמו לצורך אותו ספר השתמשתי בהספד שכתבתי לזכרו ב''ידיעות חיפה''. קשה לי לתאר את המהלומה שחטפתי כשנודע לי על מותו. את המועקה, את הגודש בלב. <br>לעד אזכור אותך, שלמה. אתה נטעת בי את הכוח ואת האומץ ללכת על האמת שלי, לעשות רק את מה שאני באמת רוצה ומאמין בו. יהא זכרך ברוך.<br><br>יורם מארק-רייך

שלמה היה מעבידי אבל יותר מזה <br>מורי...<br> ת.נ.צ.ב.ה

שלמה היית לי אב רוחני ענק,דוגמא אישית לאנושיות,איש משפחה,צניעות,ענווה,איכפתיות,מורה לפירסום,ולשיווק.בכוח השיכנוע האדיר שלך,שיכנעת אותי לבוא ולעבוד בכלבו,אתה ראית את שאני לא ידעתי וראיתי בעצמי.תודה לך שלמה שפתחת בפני את עולם הפירסום,שהיית שם להקשיב למצוקותי,שתמיד היה לך פיתרון לכל בעיה.<br>תודה לך שכל כך היה לך איכפת ממני.היה לך ובך את האנושיות חום הלב והנדיבות ללמד להקשיב,ותמיד להראות פיתרון.וכעת שיתומים אנו ממך.אני שואלת מה היית אומר לנו?אין לי ספק שהיית אומר תמשיכו בסמכותיות.אתה האמנת במעשים.מי כמוך ידע שהעשיה מצילה ,נשתדל שלמה להיות ראויים לך.יהיה זכרך בליבנו לנצח.

גדלתי על סיפורי ילדות שלך ושל אבי, אחיך. ניסיתי לנתח את הדימיון בינכם וכך לפענח אולי את אבי שלי. חשבתי רבות על הפיצול בילדותכם וכיצד זה השפיע על כל מהלך החיים. ראיתי אותך תמיד, שלמה ,בדמות אבי. על הריחוק האישי בנינו, ממנו סבלתי כ''כ, רציתי תמיד לכפר- כשראיתי אותך אהבתי אותך אהבה שרק קשר דם יכול הסביר וכעת- הפסדתי את הרכבת..<br>שלמה וביאנקה היו מושג בלתי נפרד של רקע משפחתי, תמיד שם, מחכים לקירבתי ואני לשלהם.<br>אני רואה את אבי באבלו הכבד והירהורי החרטות ומבינה ששום דבר בעולם לא יכול להחליף משפחה, לא משנה אם היא רק ברקע.תודה שלמה על שנתת לאבא שלי את תחושת המשפחה היחידה שהייתה לו מימיו.<br>

את שלמה ,שון ואבי הבנים ליווינו אני ואורית מאז 1985 ,עת נוסדה קשר ישיר ולאחר מכן עת למד שון בבית הספר אותו ניהלה אורית -גימנסיה כרמל מיסודה של רשת פרוייקט 100 .שנות ידידותנו האמיתית שנשענה גם על קשר עיסקי,היו שנים של קשר מיוחד,אינטימי וידידותי מהול בכבוד,רגש והערכה הדדיים,על אף התקלות הקלות במהלך התקופה.<br>יושרו והוגנותו העיסקית של שלמה באמת ובתמים מעולם לא נפגעו או נפגמו מאחר וכל גישתו היתה מבוססת על יסודות אתיים איתנים ,שהם הם אשר הכתיבו את מעשיו ואופי קשריו עימי ועם אחרים.רק יזמים ואנשי חזון כשלמה ידעו להעריך את הקושיים ,הלבטים,ודרך החתחתים אותם עברנו יחד לאורך שנות העשייה.<br>שלמה איש העשייה הנינוח,הסבלן והסובלן המחפש לוגיקה בטיעוניו יחסר גם לנו.<br>איחולי בריאות וחיזוקי נפש לביאנקה,שון אבי ,הבת ושאר בני המשפחה.שלמה היה גאה בכם והיה רוצה שתמשיכו בחוכמה ובשכלתנות לפתח,בהנאה ובחדווה, את מפעל חייו הענק.<br>אורית ואיציק מודן-שת פרוייקט 100 - מכללות וגמנסיות תיכוניות לחינוך והשכלה.

את שלמה הכרנו במשך 21 שנה<br>בעליות ובמורדות העיסקיים אך תמיד היה ונשאר בן אדם ישר ויקר<br>שהערכנו מאוד אותו ואת פועלו ונוצרו ביננו יחסי חברות וידידות מעבר לעבודה השוטפת והפורמלית<br>שלמה: אתה חסר בנוף האנושי<br>של העסקים והחברה בחיפה<br>יהי זכרך ברוך

זכיתי להכיר רק מעט משלמה אך מיד בפגישתנו הראשונה חשתי שמולי ניצב אדם גדול, מוביל אדם ששינה את פני הענף בו פעל, חידש, צפה נכונה ויישם בדרך מקורית את מה שכולנו מכירים היום כמפעלי חייו. מעטים הם האנשים שיכולים להשאיר רושם כה משמעותי כה חזק המשרה אדרת של הילה כמו שאתה עשית , אני גאה על כך שהספקתי להכיר מעט ממך ומצטערת על כך שלא נותר לנו זמן נוסף, כי כל זמן שכזה היה עבורי זמן איכות עם אדם נשגב.

''אנשים גדולים הם מטאורים שנועדו לבעור כדי שהארץ תואר'', אמר פעם איזה איש חכם.<br><br>מטאור. כזה אתה. חלפת על פנינו בעוצמה. הארת אותנו באור הגדולה. ועכשיו די חשוך.<br><br>לא מצליחה לשים את האצבע. לא מצליחה בדיוק להגדיר איזה מין איש אתה.<br>איש מורכב אתה. מלא כל טוב. סוער ורוגע, שקט ומתפרץ, אוהב, כועס, שותק, צועק, מבין, מתווכח, מתעקש, חושב, נלחם, מסביר, מעמיק. תמיד מעמיק.<br>והכל בעוצמה לא מוסברת. בדרך שלך. בדרכך הכל כך מיוחדת בגלל מורכבותך הנפלאה.<br><br>זוכר את המפגשים שלנו במטבח במשרד, בבוקרו של יום, כשעדיין לא טשטשתי את סימני השינה מפני ואתה מפגיז אותי בשאלות שברומו של עולם ''נו...מה קורה? יש משהו חדש?''. תשובה שלילית לא באה בחשבון מבחינתך. ''חייבת'' אותי לחייך, כל הזמן. לחשוב חיובי גם כשקשה. גרמת לי להרגיש שיש מקום לתקוה. תמיד. שמנסיונך רב השנים אתה יודע שבסוף...בסוף הכל מסתדר. לא ויתרת לרגע והתעקשת על המחשבה הזו. זה נסך בי בטחון. יהיה טוב.<br><br>ועכשיו, הבטחון קצת התערער. פערת חלל גדול בחיי הסובבים אותך. הקרובים והפחות קרובים.<br>אבל אני יודעת דבר אחד. רוחך נושבת מכל עבר. אתה כאן ותמיד תהיה. כולם, אבל כולם ימשיכו לבעור תחת אורך הרב.<br>אין לי ספק שאת החלל הריק שהותרת ואת חסרונך הכל כך מורגש ננסה למלא בעשייה, כמו שתמיד ציפית מאיתנו.<br>אתה תהיה גאה בנו. מבטיחה.<br>נעשה הכל שאורך יבער מעלינו תמיד.

שלמה , תמיד תשאר בזיכרון שלי כאדם הגון וישר.<br>

לדוגמא היית ביושרך ותענוג היה לשוחח איתך וגם לעשות עסקים. אבד אדם גדול.תנחומים לכל בני משפחתך וממשיכי דרכך.

(נכתב במגזין האינטרנט ''רינונים'')<br><br>תמיד כאשר דיברתי על שלמה תל ז'ל, זה היה בסופרלטיבים, כי אני לא מכירה בעולם התקשורת הכה מנוכר והתחרותי בן אדם כה חם ומפרגן, נטול חשבונות קטנוניים ואיש איכפתי ומסור. הוא לקח אותי לעבוד בעיתון 'כלבו', שם עבדתי תקופה קצרה ומשם המראתי למחוזות אחרים, בעיתונות הארצית הגדולה. התחלתי לעבוד אתו כאשר 'שחף' (שבועון חיפה) העיתון שבו עבדתי מתחילתו ועד סגירתו, חדל לפעול לאחר קרוב לעשר שנות קיומו, לאחר שניקנה ע'י עיתון 'הארץ', מבעלי 'כלבו' וגם לאחר פרישתי מ'כלבו' הוא איחל לי את כל ההצלחה שבעולם, עקב אחר עבודתי ועודד ללא הרף. יום אחד בלבד לפני פטירתו הפתאומית, ראיתו אותו בשעת צהריים במסעדת 'טימין' הסמוכה למשרדי 'קשר ישיר' ול'ויצו' חיפה. הוא שוחח בטלפון ליד השלחן במסעדת 'טימין', שם ישבתי עם ידידה שלי .בשלחן הסמוך אלינו המתינו לו מבעוד מועד בתו הצעירה אורלי תל-אלון שעבדה אתו ב'קשר ישיר' וחתנו אמיר אלון, מנכ'ל 'קורל תל', חברת הבת של 'קשר ישיר', החברה שעיצבה את האתר שאתם קוראים בדבקות ברגעים אלה, עפ'י הנחיותי ורצונותי. שלמה תל, מעריץ גדול של עבודתי העיתונאית, לא שכח להעניק תשומת לב אישית חמה. האיש שתמיד התקשר אלי כדי להחמיא ולעודד, ליעץ ולשתף אותי בסיפורים מהברנג'ה, גרם לכך שלאחר שיחה אתו הרגשתי היתה משופרת הרבה יותר ומצב רוחי הרקיע שחקים. אני לא יודעת אם אי פעם אמצא בעולם התקשורת ידיד שכזה, כי מעטים האנשים בעולם שאתה רואה אותם ואתה מוצף חמימות כה רבה כלפיהם. שלמה תל ז'ל היה כזה. אני שעבדתי בעיתונים הכי גדולים בארץ, זכיתי לעורכים נפלאים ולנפלאים הרבה פחות, אך בזכות שלמה תל המנוח זכיתי לחברות הדוקה וארוכת שנים עם בוס שהפך, ביחד עם בני משפחתו לחבר אישי שלי ושל בעלי שאהב אותו אהבת נפש גם כן, כי איך אפשר לא לאהוב בן אדם מסור ואיכפתי מאין כמותו?.<br>בלוייה המונית שהתקיימה היום, 9 באוקטובר 2002 , שהזכירה להבדיל כי רק לאחרונה היינו בחתונה מן הסרטים של שון בנו עם רותי, עליה דיווחתי בשתי כתבות נפרדות (ומימי לא כתבתי שתי כתבות חברה באותו נושא עצמו) . זאת היתה חתונה-מופע ואנחנו שהיינו צריכים להיות באותו ערב בחתונה אחרת, מתוקשרת לא פחות וגם שם הוזמנו ע'י ידיד יקר מאד, הוזהרתי בחביבות ע'י שלמה תל ידידנו: 'על גופתי המתה לא תגיעו לחתונה של שון' ובמשך חצי שעה הוא נימק לי בסלולרי, כאשר אני נמצאת במרחק רב מן הבית, מדוע אני חייבת להיות נוכחת עם אורי, בעלי ולא להעדר מן האירוע . כזה היה האיש, החבר, הבעל האוהב של ביאנקה, אשה יפה, חיצונית ופנימית ונדירה תבל'א עם שלושת ילדיה אבי, שון ואורלי ויתר בני המשפחה. בלוייה חילקו דף מודפס ועליו תמצית של כל מה שידענו ולא ידענו על האיש המופלא והאהוב הזה ואני מצטטת ככתבו וכלשונו :'ילדותו בשואה ליוותה אותו כצל כל חייו. אביו נטש אותו ואת אחיו בתקופת המלחמה. בילדותו ובנעוריו סבל מעוני וממחסור. הוא מעולם לא שיקר, אף לא שקר אחד, אף לא שקר לבן, לכן היה הישר באדם. בגלל מום בלבו לא שירת בצבא ונשא עובדה זו כל חייו והיא שהפכה אותו ללוחם של שלום. החל את דרכו המקצועית כשליח בחברת פרסום. ייסד יחד עם שותפים, בעשר אצבעותיו, את עיתון כלבו ובהמשך את פרסום קשר ישיר ועסקים נוספים. בכושר עבודתו והנהגתו הוביל את החברה להצלחה כלכלית ואיפשר חיי רווחה למשפחתו. הוא ניהל בפועל עד יום מותו את עסקיו כמנכ'ל 'קשר ישיר' וכשותף קבוצת מקומונים ועסקי תקשורת נוספים. רבים ממתחריו העיסקיים היו גם חבריו האישיים. היה ליברל, שוחר שלום אקטיביסט וכך חינך את ילדיו. אהב את אשתו אהבת נצח, בנאמנות אין קץ, אוהב אדם, איש לא שנא אותו, מעולם'. ועל כך אפשר רק לומר, כמה חבל וכמה מיותר לאבד איש נדיר שכזה. יהי זכרו ברוך.

שלמה ידידי היקר,<br>נדהמתי לקרוא שאינך עימנו.<br>אתה, אדם מלא חיים שאוזנך קשבת<br>לכל אחד, חבר וידיד שלעולם לא אמר לא, איננו .<br>כואב לנו, אתה חסר.<br>חברים כמוך לא מוצאים בכל יום.<br>כך אזכור אותך. חבר.<br>יהיה זכרך ברוך

(מילות הפרידה שנישאו מעל קברך הטרי) קשה הוא הרגע, קשה המצב אליו נקלענו כאן ועכשיו עומדים אנו המומים, מסרבים להאמין שדוקא אותך, דוקא עכשיו, באדמה נטמין הדמעות עוד לא זולגות, המוח טרם עיכל את עצם לכתך מאיתנו, שלמה תל הלב פועם בקצב הולך וגובר והנה כבר חסר אתה לנו, חבר. כל מה שרק נכתוב, כל מה שרק נזכיר רק יגרעו ויפגמו בשימך האדיר דמות מופת, קלאסית, מודל לחיקוי והערצה אשר נפרד מאיתנו, כך הגורל רצה, אך כל מה שכבר הספקתה לעשות שלמה, בחייך הקצרים יכרת בליבנו לעד, מילה של חברים. עוד אין אנו מקבלים את זו המציאות, בה כלום לא חסר לך חוץ מבריאות, ומה שנותר ממך בעולם כעת זוהי רק משפחתך ומפעלך אותם בניתה למופת. זיכרך יכרת בליבנו לעד מין מסך אפל שכזה עלינו ירד אך כשנקום מהאבל הכבד ונחזור למציאות החדשה מבטיחים אנו לתמוך בבני משפחתך בשעתם הקשה. כסמל וכמותג בליבנו תיזכר על פועלך ומורשתך אנו נספר ונאזכר לא בקירבנו כי אותך אנו מכירים אלא למען הדורות הבאים.

אנשים גדולים ,גם כשהם אינם הם נמצאים כזה הוא שלמה תל אשר השראתו תמיד האירה על סובביו. הוא היה נכנס עם הלכתו וחיוכו האצילי וכולם היו עומדים דום בשל הכבוד שרכשו לו הוא היה פרפקטציוניסט ואכפתי ובשבע שנות הכרות עימו הוא היה לי למורה דרך חשוב ובלתי ישכח. אנשים גדולים נשארים גם כשהם אינם כזה הוא שלמה תל ולנצח ישאר.

דברי ההספד שנשא זכריה פרייליך בשם ענף הפרסום. שלמה היקר, ארבעים וחמש שנים עברו מאז נפגשתי איתך לראשונה. עלם צעיר תקציבאי זוטר במשרד ''בינגליניאל''. במשך כל אותם שנים למדתי להכירך מקרוב כאיש עבודה מסור, חרוץ ונאמן. השנים עברו חלפו והצלחת בכוחות עצמך להקים מפעל אדיר בעזרתה של ביאנקה ומאוחר יותר עם בניך המוכשרים והמסורים אבי ושון. היום, ניצבים אנו חבריך למקצוע אבלים וכואבים על אובדן עמית, על אובדן חבר לדרך, על אובדן ידיד ורע. ביאנקה, אבי, שון ואורלי! יחד איתכם ננצור זכרו של שלמה שהלך מאיתכם ומאיתנו - לכולנו יחסר! יהי זכרו ברוך!

רק רציתי להגיד שמאוד חבל אל מה שקרה וניזכר אותו תמיד בליבנו.

דודי, שלמה תל, איננו. עצם הידיעה אינה יכולה להכיל את עוצמת הכאב. ואני כאן, מן המרחקים, אינני מאמינה, אינני יכולה להספיג אותה בנשמתי. מעין ידיעה שכזו. כזו שגורמת לנו להתבגר, ולהצטרף אל עוד ידיעות שאנו סופגים, והופכות אותנו מילדים לאנשים. אישיות ציבורית, באשר היא, הופכת בטבעיות לרכושו של הציבור. אולם לפני כל שייכת היא למשפחה, לחברים הקרובים, לאנשים שלעולם לא ישכחו ויחוו זאת במשך יום יום, עד יומם האחרון. ושלמה תל היה דודי. אח לאבי. אח יקר שמערכת היחסים המיוחדת בינהם כללה יחסי אהבה ודאגה כנה הדדית ואמיתית. דוד יקר שמערכת היחסים ביננו התגבשה בעיקר בשנות בגרותי, והפכה אותו לדוד יקר ואהוב. ''הישר באדם'' נאמר, והמילים מכות בי, ואני נזכרת בביקורו האחרון כאן בארצות הברית. על קפה מהביל, במרכז קניות שוקק חיים. מילים ישירות, בוטות במקצת, אבל אמיתיות. בדרכו המיוחדת. מילים שהפכו לאבני דרך עבורי. ואת ההחלטות שעשיתי אחר כך העברתי לו באותה השפה, באותה הישירות שמאפיינת יחסים כנים ומלאי דאגה הדדית. לא חששתי מעולם לומר לו את דעותי, את התלבטויותי, כי זו היתה דרכו, אמיתית. וכל מילים שהן לא תוכלנה להעביר את זה. ביאנקה ושלמה היו כאן מאז ומעולם ועובדה זו ליוותה אותי כל 35 שנות חיי. זיכרונות ילדות עולים וצפים: סבתא צילה, לטקס ריחניים מטגנים במטבח ואני ואבי מתרוצצים בסלון הקטן. פרק חיים מסתיים. איננו ילדים עוד. האמת המכבידה הזו שברגע אחד אדם ישנו ואיננו איננה פשוטה לעיכול ,ולמרות שתהליך הפרידה שלי הוא אישי ומופרד משבעת ימי האבלות, מן המרחקים, קשה שלא לבכות את המרחק. קשה שלא לגעת. קשה שלא להשתתף. קשה לקבור לבד זיכרונות חיים. אני מביטה באימייל האחרון ששלח אלי, ביום שלפני מותו. מספר מילים, בוהקות, מתנוססות על המסך, כמו עדות חיה. כמו חפצים שנותרים ומעבירים חדות של כאב. כשנפרדים מאנשים קרובים שלא יחזרו עוד יש בכך אובדן של תמימות, אובדן של חמימות שתימוג. שלמה דודי איננו עוד.

שלמה תל זה לא רק אבא של אבי שון ואורלי, ובעלה של ביאנקה. שלמה תל היה אגדה אורבנית נפוצה ומדוברת, כל אחד ידע לספר על ניצול השואה, הנער השליח, שהפך לקודקוד הפירמידה. נוכחותו שקטה ועוצמתית, עיניו חודרות, ענוו ומכובד. וזיכרון אישי: שלמה תל היה האדם היחיד שפיטר אותי אי-פעם מהג'וב היחיד שהיה לי אי פעם כשכיר. עד כמה שזה ישמע מוזר, הוא עשה זאת בכזאת אבהות, שפשוט הבנתי לאן מועדות פניי משם בחיי, לא פחות ! איזה איש הוא היה!

יש אנשים העוברים מן העולם והחיים ממשיכים כסדרם ויש כאלו שנוכחותם מעוררת יראת כבוד גם כשאינם בגופם. כזה הוא שלמה תל. בשבילי הוא אדם. מנהל. מורה. אדם. תמיד העניק למסורים לו את התחושה שהוא יודע כי הם כאלו.